הפרעות קשב וריכוז וריטלין

של מי המרשם הזה, בכלל?

"הילד בן 14 והוא אחד המקרים החמורים ביותר של הפרעות קשב וריכוז (ADD) שאי פעם ראיתי, כרופא ילדים. הוא קופצני, ישנן כל הזמן תנועות ידיים, נענוע רגליים ותיפוף אצבעות. מפריע יותר שהוא אינו מקשיב לאף מבוגר שמנסה לדבר איתו, דבר ששם אותו בסיכון גבוה לעוף מבית הספר.

במהלך הביקור הראשון שלו במשרדי, הילד הסביר לי את מצבו הקשה: "זה כאילו שאני נמצא בתוך חדר עם 20 מסכי טלוויזיה ענקיים שמוצאים קולות עוטפים (Surround Sounds) ומוצגים עליהם כל סרטי הווידיאו החדשים ביותר ב-MTV (מוזיקה טלוויזיונית). הבעיה היא שאיני יכול להחליט על איזה מהם להסתכל, אז אני מנסה להסתכל על כולם".

אימו מוטרדת יותר מהתפרצויות הזעם שלו ומחוסר ההקשבה שלו, מאשר מהתנועות החוזרות והקופצניות שלו. ביום שנפגשנו, היא כבר החליטה את מה שהיא רוצה לעשות. היא אמרה לי לכתוב מרשם לריטאלין.

כל רופא ילדים יודע, שסמים ממריצים כמו מטיל-פנידייט (ריטאלין) גורמים לזירוז הפעולות והמחשבות של אנשים. אבל לגבי אלו עם הפרעות קשב וריכוז (ADD) (עם או בלי חוסר שקט) , סמים אלו, מאטים את פעילות הייתר, מגבירים את משך הקשב ואפילו יכול לשפר את היחסים בין הילד והוריו, או בני משפחה אחרים. ישנן אבל, גם כמה בעיות מטרידות: איש אינו יודע איך פועלים הסמים האלו ומה ההשפעות או הסיכונים ארוכי הטווח שלהן. לעיתים הם גורמים לתופעות לוואי בלתי נסבלות כמו עוויתות בפנים והפרעות שינה.

הנער הצעיר, היה מאוד מאוכזב מהחלטת אימו ודאג ליידע אותנו בתחושותיו על ידי מגוון קללות וצעקות של "תשתקי!". שאלתי אותו למה הוא מעדיף לא להיות מרוכז בעבודת בית הספר. לשאלה הוא ענה: "אתה פשוט לא קולט את זה, אני הרבה יותר מצחיק וכיפי כשאני לא לוקח ריטאלין, אני מספר בדיחות נהדרות בכיתה והחברים שלי חושבים שאני מגניב. אבל כשאני לוקח את הדבר הזה, אני מסומם, אני כמו בול עץ. ריטאלין הורס לי את החיים".

התיאור הזה מסביר טוב, את הסיבה שהרבה מורים (ולא מעט הורים) לילדים עם הפרעות קשב וריכוז (ADD) מעדיפים שהילדים הטעונים האלו יקבלו תרופות, ואת הסיבה שהרבה מהילדים מתנגדים לניסיונות האלו. אולם, ללא טיפול, הרבה מהילדים האלו גורמים בעיות עם התנהגות מפריעה ויכולים לפגוע בהתנהלות התקינה בכיתה ובבית.

הנה ההתלבטות שלי: האמא של הילד, ולא הבחור הצעיר, רצתה את המרשם. החוק מגדיר בן 14 כקטין, אך בהתחשב שמצבו אינו מסכן חיים (פטאלי) ולמעשה בעיית התנהגות, למי עלי להקשיב? לאם, שרוצה יילד יותר נשלט, או לילד, שפשוט רוצה להיות – מה שהוא מבין כ'אני' האמיתי שלו? ככלות הכל, הרי המשמעות האמיתית של ההתבגרות הוא מציאת והגדרת המהות שלך, וקבלת החלטות של מה רוצים להיות. כרופא ילדים, אני אמור לעזור לצעירים לעבור את התהליך הקשה הזה.

באתו יום הקשבתי לאם וכתבתי את המרשם הסטנדרטי של 40 מ"ג ריטאלין ליום. כמו מיליוני צעירים עם הפרעות קשב וריכוז (ADD), הוא לוקח 20 מ"ג בבוקר לפני שהוא הולך לבית ספר, ועוד 20 מ"ג בצהריים.

אני פוגש את הילד כל חודש על מנת לחדש לו את מרשם הריטאלין ועל מנת להבטיח, שאין תופעות לוואי חמורות. בכל מפגש הוא מברך אותי בנימוס, אך עם כעס בסיסי עמוק. ההתפרצויות והקופצניות שלו פחתו, אבל אין כמעט שיפור בהישגיו בבית הספר. בשנה שעברה הוא בקושי עבר את כיתה ח', ואימו הודתה שלפחות שניים ממוריו החליטו להעביר אותו, על מנת להימנע מלעבור איתו שוב את הכיתה. אף על פי כן, היא מרוצה מהתוצאות.

כשהילד נמצא בחופשה מבית הספר, אני מבחין בשינוי משמעותי בהתנהגות שלו. בדרך כלל בזמן חופשה מבית הספר, נותנים רופאי ילדים לילדים עם ADD גם "חופשה מהתרופה". כשהוא לא לוקח את התרופה, הקופצניות וחוסר ריכוז חוזרים במלוא עוצמתם אבל הוא זורח באושר, לפחות בזמן שאני פוגש אותו, והוא מספר לי שכשהוא בלי ריטאלין הוא שוב נהנה להתפרץ ולהידחף לפני חבריו.

אבל להגנת אימו, אינני גר איתו ואין לי מושג אמיתי איך התנהגות ה-ADD שלו מפריעה בבית. במקרים כאלה, עלי להקשיב להורים שגרים איתם (עם הילדים האלו). אני נשאר מאוד מיוסר לגבי הטיפול התרופתי שמשנה את האנשים הצעירים האלו, בניגוד לרצונם. שימוש בתרופות חזקות לטיפול בלקות שאנחנו לא ממש מבינים – פוגע בפנים של הרפואה הזהירה, ועדיין אנחנו, רופאי ילדים, עושים את זה כל הזמן עם מטופלי ה-ADD שלנו. לפני יותר מ-100 שנים, הרופא הגדול, סר וויליאם אוסלר, הבין ש"הרצון לקחת תרופה בדרך אחת שמחסלת את האדם, החיה, משאר חבריו היצורים" . רופאי ילדים לא פעם מתפתים לכלול את רצון ההורים בהכללה הזו.

ועדיין, אני תוהה, האם אני עושה את הדבר הנכון?"

תורגם מ-Medscape Pediatrics 6(2), 2004 www.medscape.com/viewarticle/488924?src=sr © 2004, Medscape. Dr. Howard Markel, M.D., Ph.D., Dr. George E. Wantz Professor of the History of Medicine, Professor of Pediatrics and Communicable Diseases, Director of the Center for the History of Medicine at the University of Michigen, and author of "When Germs Travel", from Pantheon Books.